קודם כל "כן"

הכל התחיל לפני 10 ימים – קיבלתי את ההודעה הזאת:

"שמי לאה ואני מתנדבת בקבוצת ריצה אתגרים חיפה , חברים מיוחדים ומתנדבים

אנחנו מארגנים בחאן יותם ערב לחגוג את חגי תשרי וחשבתי שיהיה נחמד אם יהיה לנו שם הרכב קטן שינגן כ 20-30 דק שירים שהחברים יוכלו להצטרף אליהם."

מבחינתי זה נפל בול על האג'נדה שלי: לתת להרכבים שלנו בToneLine הזדמנות לעלות על במה ולהופיע ותו"כ גם לתרום לקהילה ולחברה, לעשות משהו טוב ולשמח אנשים שחשוב לשמח.

אני לא בנאדם שחושב על "למה לא" וה"למה כן" הוא ברור. אז אמרתי כן!

אתמול חזרתי בערב אחרי האירוע עם רגשות מעורבים.

האירוע היה הצלחה גדולה. ניגנו שם 3 הרכבים (12 נגנים בסהכ) במשך יותר משעה. הכרת התודה נשפכה עלינו מכל עבר, הקהל נהנה בטירוף, רקד ושמח ומארגני האירוע דאגו לשריין אותנו לאירועים עתידיים. מה שאומר שהם לא אומרים סתם 😊

אבל תכלס – ניגנו על הפנים. עכשיו, כנגן, כבר יצא לי לנגן גרוע. אני לא מתרגש מזה. אבל עכשיו באתי מפוזיציה אחרת. אני הייתי זה שאירגן את הערב, והפאשלות של הנגנים היו באשמתי. לא היו מוניטורים, הפסנתר החשמלי קפץ ספונטנית בין צלילים וטרנספוזיציות והקשה מאוד על הפסנתרנים המסכנים שהתרסקו בזה אחר זה. זה כמו לשלוח מישהו לקרב בתוך f15 כשהוא בדכ עושה פעלולים עם פייפר.

אז הקהל היה בהיי, אבל הקהל שלי -התלמידים שלי, הנגנים שלי - התבעסו. וזה בגללי.

אז מה אנחנו למדים מכל העניין? מה השיעור?

ראשית, השיעור לתלמידים שלי – התכוננתם, התאמנתם, אזרתם אומץ. עשיתם הכל נכון – ובסוף זה לא הלך כמו שתכננתם. קורה. לב שבור הוא לב שלם, נגן שלא התרסק על הבמה הוא לא נגן אמיתי.

בנוסף, תכירו את הפער בין איך שאתם חושבים שאתם נשמעים, ואיך שהקהל שומע אתכם. הרצון הזה להשמע טוב ולנגן טוב הוא מצויין. הוא מתדלק את ההתפתחות לאורך שנים ולא הייתם מגיעים לאיפה שאתם בלעדיו. אבל גם ביום רע שלכם, אתם נשמעים טוב. הקהל בא ליהנות, לשמוע מוזיקה חיה, לראות אנשים מנגנים יחד ונותנים את האומנות שלהם מולו. הוא קיבל את זה ובגדול. האנרגיות היו מעולות והקהל המיוחד הזה יודע לתת אהבה. שיחקתם אותה!

שנית: השיעור בשבילי. מבחינה טכנית, הייתי צריך לבקש מהנגנים להגיע קודם כדי לעשות באלאנס כמו שצריך. ברמת הסט-אפ, אפשר היה לחשוב איך לעשות מוניטור לעמדת הפסנתר. אבל זה בקטנה.

השיעור האמיתי הוא, שלפעמים אני מרגיש שהראש שלי רץ יותר מהר ממה שהרגליים מצליחות להשיג. התחייבתי פה למשהו בלי לחשוב יותר מידי מה המשמעויות ומה ההשלכות. גם לא פיניתי זמן לחשוב על איך נעשה את זה בצורה מיטבית ולחשוב על הכול וכל מה שיכול ועלול להשתבש. היה מקום לקצת יותר חשיבה ותכנון. מצד שני, נוכחתי לדעת שהראש רץ מהר, והרגליים – או במילים האחרות: התלמידים, ההרכבים והקהילה של טון ליין השיגו את הקצב. תוך 10 ימים העמדנו 3 הרכבים שהרימו ערב בלתי נשכח. לא עצרתי לחשוב אם אנחנו מסוגלים לזה. היום אני יודע שכן.

יוני