תווים או טאבים?

כל גיטריסט יודע שיש דבר כזה שנקרא תווים עם דו רה מי ומפתח סול ואולי עוד כמה. אבל כמה גיטריסטים באמת יודעים לקרוא תווים? בודדים. בעוד בפסנתר ה"דו" הוא חד ערכי (קרי, יש מקום אחד בלבד לנגן את אותו) ויתרה מכך, כל תו נראה אותו דבר בלי קשר לאוקטבה (דו תמיד יהיה משמאל לצמד השחורים), בגיטרה ניתן לנגן תו מסוים במקום אחר במיתרים שונים (דו מנוגן במיתר שני שריג 1, מיתר שלישי שריג 5, ויש לו עוד שלושה מופעים שונים). זאת ועוד, הדו הנמוך והדו הגבוהה לא נראים ויזואלית אותו הדבר על הכלי. בקיצור, תווים בגיטרה זה חתיכת כאב ראש. אז נשארת השאלה, האם זה שווה את זה?

אם לא תווים אז מה כן? האלטרנטיבה של רוב הגיטריסטים היא הטאבים. שם פשוט אומרים לגיטריסט איפה ללחוץ. הכי פשוט ונוח. אז למה חלק מהמורים לגיטרה מתעקשים על לימוד תווים או לפחות לא להתבסס רק על טאבים? ובכן, הציניקנים יגידו שזה בשביל שיהיה להם מה ללמד. הרי טאבים זה כל כך נוח שלא צריך מורה בשביל זה. הטיעון הזה, מתריס ככל שיהיה אולי באמת מתאים למי שמתייחס לנגינה כאל רכישת מיומנות טכנית. אני למשל למדתי את הסולואים הגדולים של stairway to heaven, או של סלאש, מהטאבים של תוכנת guitar pro הישנה והטובה. זה העסיק אותי כמעט 10 שנים, זה היה לי נחמד, התקדמתי טכנית והייתי סה"כ מסופק. כאן אני אסייג ואומר, שיש מורים שמלמדים טאבים ועדיין יש להם ערך רב לתלמידיהם: הפידבק, המסגרת, התאמת התכנים וגם נושאים אחרים שניתן ללמוד בלי קשר לטאבים או תווים. אם כך, כנראה שחשיבותם של התווים היא מעבר ליצירת ערך מדומה של המורים.

ימשיכו חובבי הטאבים ויגידו שג'ימי הנדריקס אפילו לא ידע לקרוא תווים. כנראה שזה נכון לתחילת הקריירה הקצרה שלו ואולי כמעט עד סופה. אומרים שמיילס דייויס ניסה ללמד את הנדריקס לקרוא תווים לצורך הקלטת אלבום אבל הנדריקס שתה את עצמו למוות לפני שהאלבום הופק. לפחות ניתן לומר שהוא ידע מה זה דו רה מי כשהוא עלה במדרגות לגן העדן. בכל מקרה, להביא את הנדריקס בתור דוגמא זה לא חוכמה. זה כמו סטארטאפים שעושים רשת חברתית ומביאים את פייסבוק כדוגמא. הנדריקס היה גאון בכל מובן המילה. הוא ניגן מהשמיעה ויש שאומרים שהוא היה חווה את המוזיקה כבליל של צבעים (Purple haze???). בכל מקרה, הוא לא היה מגיע לחזרות עם דפי טאבים שהוא הדפיס. יש המון נגנים שחווים את המוזיקה דרך האוזן ומפתחים את השמיעה. בשביל לשמוע בראש מה שרוצים לנגן ואז להעביר את זה לכלי לאו דווקא צריך תווים. גם בימינו אנו, יש המון חומרים מוקלטים שניתן להאזין להם ולקחת רעיונות. במובן הזה הייתי אומר שזה ההבדל בין לקרוא ספר ולראות סרט. כל אחד מה שעובד בשבילו.

בכדי להבין את החשיבות בקריאת תווים צריך להבין מה יש בהם שאין בטאבים. אז בגדול, אם מוזיקה היא שפה, תווים זו הדרך לכתוב אותה. הם מתייחסים לכל המרכיבים של המוזיקה: צליל (פיץ'), קצב וסאונד – יאיר לוינסון, המנהל המקצועי של ToneLine יגיד שמתוך השלושה הצליל (שזה מה שיש בטאבים) הוא הכי פחות חשוב - מעבר לכך, ניתן להתרשם מאלמנטים חשובים של כוונת המלחין כאשר רואים בבירור את המרווחים על גבי החמשות, הובלת צלילים, אורגן פוינט, פדאלים, הרמוניות ומהלכים. אם נקביל את קריאת התווים לקריאת ספר, התווים משאירים הרבה מקום לדמיון או אינטרפרטציות של הנגן. בסופו של דבר, רוב הנגנים לא מלחינים או יוצרים ביום יום ואופן הנגינה הוא הביטוי היצירתי שלהם.

בקבוצת הפייסבוק "התפתחות מוזיקלית לכווולם" (https://www.facebook.com/groups/1692209064378148/), התקיים דיון ערני על הנושא בה חתם את הדיון יאיר בתגובה הבאה: "טאבלטורה זאת שיטת כתיבת פוזיציות מתקופת הבארוק שמטרתה לאפשר למלחין לכתוב לנגן בדיוק איפה הוא רוצה כל דבר על הכלי.זה בא בתוספת לתוים. במאה ה20 התחילו להשתמש בזה במקום תוים. יש המון בעיות עם זה. אם מדובר בקטע חדש שאין הקלטה שלו אז אי אפשר לכתוב קצב בטאבים. זה לא יעבוד. ובכלל טאבים זה משהו מאוד טכני ולא מוסיקאלי, זה כמו פאזל. אני לא יודע מה אתכם, אבל אני שונא פאזלים."

אז לסיכום, באומנות כמו באומנות, אין נכון או לא נכון. כל אחד יכול לעשות מה שמתאים לו ונוח לו ויעיל בשבילו. אבל לפני שמוותרים על קריאת תווים, כדאי לעשות את זה ממקום של ידע ולא עצלנות. כדאי להשקיע את הזמן וללמוד לקרוא, אפילו לקחת שלושה חודשים שבהם רק קוראים תווים ולא נוגעים בטאבים אולי גם לעשות את זה בכל מה שקשור לפיתוח שמיעה והוצאה והלחנה של קטעים מהאוזן. האמת היא איפשהו באמצע. כדאי להכיר את הכול ולשלב מה שהכי מתאים לפי העדפה אישית של הנגן, זמינות המידע (יש\אין הקלטה וכד'), והסיטואציה המוזיקלית.