אתמול שמעתי לראשונה על פלורנס פוסטר ג'נקינס (ההצגה "מהוללת" של תיאטרון חיפה). סיפור משעשע ומעורר השראה על זמרת שהפער בין מה ששמע הקהל שלה לבין מה שהיא שמעה באזני עצמה הפך אותה לדמות קאלט או במילים אחרות, צוחקים עליה ולא איתה. בכל מקרה, היא הגשימה חלום של רבים מאיתנו ומילאה את הקרנגי הל בניו-יורק, וחיה חיים מלאים ומספקים.
עכשיו, למה אני מעלה את זה כאן? משתי סיבות, הראשונה היא, שבעוד אנחנו צוחקים על אנשים כאלה, אני חושב שאנחנו גם מקנאים בהם ורוצים להיות כמוהם. כל נגן באשר הוא, ובעיקר החובבים שמנגנים רק לעצמם בבית, תמיד יתביישו במוזיקה שלהם, ייחסו חשיבות רבה מידי לכל טעות קטנה ויהיו המבקרים הכי חריפים של עצמם. זו התנהגות חוסמת ומגבילה ואנחנו צריכים להקטין אותה. הערך של השיעור הפרטי הוא שלפחות פעם בשבוע יוצא לנו לנגן בפני המורה שלנו, ואפילו שהמורים יודעים לפרגן ולהכיל כל ביצוע (כי זו העבודה שלהם), זה עדיין לא קל לנגן בפני מישהו אחר. עם הזמן, זה משתחרר וי
ש לנו הביטחון לנגן מול המורה, ואז נתקלים בשלב הבא, לנגן בהרכב כשנגנים אחרים תלויים בך. גם כאן, חשובה מאוד אווירת הפירגון בהרכב, ובד"כ הרכבי חובבים ללא ליווי מקצועי נופלים בגלל תחושות לא נעימות אלו. הרמה הכי גבוה של הביטחון העצמי היא בהופעה מול קהל. גם כאן, חשוב להתאים את הציפיות ואז לקבל קהל מפרגן. אני ניגנתי ברקע בבת מיצווה של אחותי לפני 20 שנה מול משפחה וחברים וזו היתה אבן דרך. לא צריך לנסות לכבוש את הקרנגי הל ישר מהתחלה. דרך אגב, גם היום, כשעליתי לנגן בפעמים הראשונות בג'אם סשן השכונתי בפאב האלי'ז, התרסקתי וההרגשה היתה נוראית. נגנים מפתחים עור של פיל, וזו עוד יכולת חשובה שהמוזיקה נותנת לנו.
הסיבה השניה שאני מעלה את הסיפור של פלורנס, היא שהרמה הבסיסית ביותר של הפידבק - הביקורת העצמית, אינה מקבלת את ההתייחסות המספקת בלימוד ובאימונים. אנחנו שומעים את עצמנו רק בזמן שאנחנו מנגנים, לא מקליטים את עצמנו, וכך, אי המודעות לרמת הביצוע של הנגינה שלנו, יוצרת אי ודעות, ולכן, הנחת ברירת המחדל היא שאנחנו גרועים. ההמלצה שלי היא להקליט אימון אחד פעם בשבוע שבועיים, לפני השיעור עם המורה ולהעריך מה המורה יגיד. זה יפתח את העצמאות שלנו כנגנים, יגדיל את הביטחון שלנו וייעל את תהליך הלימוד כך שנתקדם ונתפתח במוזיקה, מהר יותר ועם אותה השקעה. בחזון שלנו בToneLine היכולת להקליט ולשמוע את התרגול היומי תהיה מובנית בתוך המערכת שלנו, אבל עד אז, כל אחד מאיתנו יכול לעשות את זה ידנית, פשוט להקליט בסמארטפון את האימון, ואז לשמוע את ההקלטה בדרך לעבודה.
לסיכומו של עניין, כמו שאני תמיד אומר, המוזיקה היא בתוכנו, ללא יוצא מן הכלל. לדעת להוציא אותה אל הכלי בחופשיות ולפתח את את הרעיונות המוזיקלים זה תהליך קשה, מתסכל לפעמים אך מספק מאוד. בואו ניקח את הסיפור האנושי הפנטסטי של פלורנס ונלמד ממנו להיות נגנים בטוחים יותר, יעילים יותר ובני אדם מפרגנים יותר
הנה קישור וויקיפדיה לערך שלה: https://en.wikipedia.org/wiki/Florence_Foster_Jenkins
וככה היא נשמעה: (דרך אגב, עם כל הכבוד וההערכה, זה פשוט קורע !!!)