מה זה לעזאזל החופש הזה בנגינה שאנחנו מדברים עליו?

עודכן: 25 באוג׳

טון ליין הוקמה עם חזון עיקרי, ועד היום נושאת בגאון את צמד המילים הזה, "חופש בנגינה". יוני, מייסד טון ליין בשיתוף על החלום המוזיקלי שלו, הדרך להגשמה שלו, על האתגרים וההתמודדות איתם.

אני זוכר את המיינדסט שהביא אותי להקים את טון ליין.

ידעתי לנגן יפה בגיטרה וגם בפסנתר. בגיטרה הייתי מנגן סולואים וכמובן שירים במדורות ובפסנתר ניגנתי יצירות קלאסיות. אבל הייתי הולך להופעות ורואה את הנגנים על הבמה ואומר לעצמי שזו רמה אחרת. משהו בצורה שבה כל הנגנים התחברו על הבמה ויצרו ביחד משהו מהודק, מופלא שהעיף את הקהל ריתק אותי. שאלתי את עצמי מה הפער בין מה שאני יודע ובין מה שכל נגן ונגן על הבמה יודע. אף פעם לא החשבתי את עצמי כמוזיקאי, וגם לא תכננתי ללמוד מוזיקה באופן מסודר. למדתי בכלל הנדסה בטכניון. בטכניון היה חדר מוזיקה שבו סטודנטים היו נפגשים ומג'מג'מים. ואז ראיתי שיש שני סוגי נגנים. יש את הסוג שלי – שיודע לנגן סולו מסויים וכמה אקורדים ויש סוג אחר. אלה נגנים שהזכירו לי את אותם מוזיקאים מקצועיים על הבמה. מישהו היה מתחיל לנגן משהו והם היו קולטים מייד מה הולך סביבם ומשתלבים כל אחד עם הכלי שלו פעם בתפקיד ליווי ולפעמים יוצאים לסולואים. הכל היה מאוד מתקשר, היה שם משהו שהיום אני יודע לקרוא לו "פלואו קבוצתי" הם כולם היו ב-Zone. היה להם סוג של "חופש בנגינה" שממש קסם לי. מה שמדהים הוא שהם היו סטודנטים כמוני. כששאלתי אותם איך מגיעים לרמה כזאת הם ענו לי שתי תשובות:

  1. אנחנו לומדים באופן מסודר כבר כמה שנים. אין קיצורי דרך, אבל כל אחד יכול.

  2. גם אנחנו מסתכלים על נגנים אחרים (לאו דווקא מפורסמים) ותמהים כיצד נוכל לנגן כמותם.

אחד מהנגנים הללו המליץ לי על המורה שלו – יאיר לוינסון, ומאז הכול היסטוריה.

הרכב "Part Time Wonders" מרימים את הבר גיורא.

מסע או טיול?

לרוב נראה מודעות כמו "לנגן גיטרה ב-5 שבועות" או "שיטת הכפתור" שזה כאילו כפתור שלוחצים עליו והופ – יודעים לנגן. יש עוד "הצעות" רבות ומגוונות בשוק: החל מנגינת מדורות דרך קורס ליווי שירים בפסנתר ועד קורס אילתור של אונ' ברקלי שמועבר בקורסרה. מומלצות יותר או פחות, מה שמאפיין את התוכניות הללו הוא שהן קצרות וממוקדות. לא מדובר במסע אלא בנסיעה קצרה של תחנה אחת – טיול.

טון ליין מציעה משהו אחר. אנחנו מציעים מסע של התפתחות מוזיקלית שהיעד שלו הוא "חופש בנגינה". זוהי סוג של "הארה" שכל תלמיד שואף אליה ואין כמעט אנשים בעולם הזה שהגיעו ליעד. אבל יש תחנות בדרך שתענוג להגיע אליהן. וכשיש לך את זה – אז זה שלך לנצח.

יאיר לוינסון, המייסד השותף של טון ליין בנה את התוכנית במשך עשרות שנים ומאות תלמידים כך שהיא תקנה בסיס איתן להתפתחות מוזיקלית ואז תחנות החופש השונות מתחילות לרוץ 😊

חלק מהתחנות הן מקבילות לאותן תוכניות ממוקדות שיש בשוק כמו נגינת מדורות או קורס האילתור של ברקלי. אולם, כשעוברים אותן בצורה מסודרת, נקודת הפתיחה של התלמיד בכל תחנה תהיה נכונה יותר ולכן הלמידה אפקטיבית יותר. תלמיד שסיים תוכנית של 5 שבועות של נגינת מדורות ידע לנגן כמה שירים פשוטים בצורה של חיקוי ולרוב זה יישמע כמו הבן-דוד הרחוק (והלא מוצלח) של השיר המקורי. כדי לנגן את אותו השיר כמו שצריך, התלמיד יצטרך להתחיל ללמוד פחות או יותר מההתחלה. תלמיד שנרשם לקורס האילתור בברקלי ללא הבסיס התיאורטי המתאים יבזבז את זמנו. כל "חור" שיש בבסיס פוגע בערך שניתן להפיק מקורס שכזה. הדבר משול לקורס באוניברסיטה בלי ללמוד את קורסי הקדם.

הרכבת אל החופש – פירוט התחנות

אז מה הן אותן תחנות בדרך אל החופש המוזיקלי?


חופש בנגינה 1: אפשר לקחת צ'ארט של אקורדים וללוות את עצמך או את החברים בשירה.

מכירים את הבחור הזה שמבקשים ממנו לנגן שיר והוא פותח ספר אקורדים או אתר וישר מנגן את האקורדים? אז תכלס, כדי להגיע לרמה שבה אפשר לעשות כך צריך ללמוד איך כל אקורד נראה ולדעת להציב את האצבעות מספיק מהר כדי לעבור בין האקורדים בצורה חלקה. הדבר השני שהוא יותר חשוב אפילו מהראשון הוא לשמור על הקצב. הפריטה היא בעצם המקצב וזה מה שישלהב את הקהל או ישגע אותו אם תהיינה טעויות. יש אנשים שהקצב בא להם בצורה יותר טבעית (יש להם "חוש קצב"), אבל למידה ותרגול של מקצבים היא דבר הכרחי לכל אחד. את הפוזיציות של האקורדים אפשר ללמוד בע"פ. אבל כדי שנוכל ללמוד בצורה אפקטיבית הרבה אקורדים (גם את D#9b למשל) ואז הנגינה תהיה מגוונת יותר וזורמת יותר כדאי ללמוד איך בונים את האקורדים. בנוסף, כך אפשר לנגן אותם בצורה שנשמעת טוב יותר (אקורד זה צבר של צלילים והדרך שבה מסדרים את הצלילים הללו חשובה מאוד). בפסנתר דרך אגב השלב הזה מגיע הרבה יותר מאוחר. כי אין "פוזיציות" שניתן ללמוד בע"פ. אין קיצורי דרך. אבל כשיודעים לפרוס את האקורדים ב"real time" הנגינה היא חגיגה שלמה – עם פיסות של המלודיה, בסים במקרה הצורך ומה לא. פסנתר – אתם יודעים! אההה, וגם פחות נוח להביא אותו למפגשים חברתיים או מדורות 😊


חופש בנגינה 2: לקרוא תווים - למה זה טוב? אפשר לנגן מה שרוצים.

מתי בכלל אנחנו נקרא תווים? אז זהו, שלקרוא תווים של מוזיקה זה כמו ללמוד לקרוא. בתקופה הפרהיסטורית עוד לא הומצא הכתב. הידע הועבר על ידי הדגמה של דור ההורים לדור הבא. מי שרוצה לצאת מהשלב הפרה-היסטורי צריך ללמוד לקרוא. חישבו על המקצוע שלכם – באוניברסיטה קראתם כדי ללמוד ממחקרים שמדענים חכמים עשו, ואחכ בעבודה קראתם מה שהקולגות כתבו וכתבתם את היצירה\המסמך שלכם. במוזיקה אנחנו קוראים את התרגילים, יכולים להוריד מהאינטרנט (או לקנות ספרים של) תווים של יצירות, סולואים אגדיים ושירים אהובים ולנגן את המלודיה וגם את ההרמוניה של כל מה שאנחנו רוצים.

מה עם צ'רטים של אקורדים או טאבים שפשוט מראים איפה ללחוץ? גיטריסט שקורא צ'ארט של אקורדים כמו E, Am וכו' נחשף בערך ל- 20% מהאינפורמציה – אין מלודיה, אין קצב ואין מידע לגבי פריסת האקורדים. קריאת טאבים היא יותר מפורטת אבל גם היא חסרה אינפורמציה חשובה של קצב ובעיקר של קונטקסט (דו במול זה לא בדיוק סי) שיהיה חשוב בעיקר כדי לנגן בfeel שהוא "כוונת המשורר". חוץ מזה שרוב המוזיקה בעולמנו נכתבה בתווים ולא בטאבים.


קריאת תווים היא גם הבסיס להרבה מהתחנות הבאות.


חופש בנגינה 3: אלתור: פותחים הקלטה של ליווי ביוטיוב ומאלתרים

הרבה פעמים מתעניינים אומרים לי "אני רוצה לנגן להנאתי בבית". אז אני חושב על מה שזה אומר בעצם. אפשר כמובן לנגן שירים\קטעים\יצירות שלמדנו בעבר. זה נחמד וכיף. אבל יש משהו יותר כיף: דמיינו לכם שאפשר לשים backtrack מוקלט של רצף אקורדים שמנגנים הרכב שלם רק בלי סולן, ופשוט לאלתר מנגינות שמתאימות לליווי הזה. זה יכול להיות בסגנון רוק, בלוז או ג'אז. יש אפליקציות שבהן אפשר להשתיק את אחד הכלים בליווי כדי שלא תהיה כפילות של כלי כמו תופים, בס או פסנתר. לאלתר אפשר על קטע ידוע שאנחנו מכירים את האקורדים שלו ופשוט בונים מנגינות שונות שעוברות לנו בראש אבל אנחנו יודעים איך הליווי הולך להישמע, או לזרום עם מה שאנחנו שומעים בליווי בלי לראות או להכיר מראש את האקורדים. כך או כך, מדובר פה על תהליך יצירתי ספונטני שבו הנגן מקבל פידבק מיידי מאיך שהוא נשמע והנגינה מתפתחת תוך כדי הסשן. מתחילים להבין למה המילה Play היא דו משמעית באנגלית למשחק ולנגינה?

תלמידי טון ליין מנגנים בלייב-שואו, תל אביב.

חופש בנגינה 4: להבין את המוזיקה (הרמוניה)

אם מבינים למה שיר כתוב כמו שהוא כתוב או למה הוא נשמע כמו שהוא נשמע זה נותן לנו 3 דברים: אפשר למצוא את התווים והאקורדים משמיעה יחסית בקלות, לומדים את השיר בע"פ מהר יותר, נהנים יותר מהאזנה לשירים ויצירות כי נוסף מימד אינטלקטואלי להאזנה.

ממש כמו שלהבין איך בונים אקורד מסייע במציאת האקורד על כלי הנגינה בצורה מהירה וזכירה, כך ההבנה איך בונים שיר, מסייעת במציאת השיר וזכירתו. בנוסף, כשמבינים את התיאוריה היטב וגם יודעים לשמוע אותה ביצירות. אנחנו יכולים להתפעם מהמהלך הגאוני שעשה אמן אהוב עלינו. תמיד אהבתי את סטיבי וונדר ואת השירים שלו. אבל רק כשניגנתי אותו, התחלתי להעריץ אותו.


חופש בנגינה 5: להבין את המוזיקה (מלודיה)

מלודיה (המנגינה) היא בעצם הרמוניה (אקורדים) שכתובים במאוזן. המנגינה היא נגזרת ישירה של האקורדים וכשמבינים זאת (ושומעים זאת) אפשר לאלתר, להוציא סולואים ולנגן משמיעה בקלות. כאשר מכירים את המרווחים ואת האופי של כל אחד מהם, ויתרה מכך, כאשר ממש מרגישים אותם, אנחנו יכולים להוציא אל כלי הנגינה ישר מה שעובר לנו בראש. מכירים את הנגנים האלה ששרים את מה שהם מאלתרים?

מכירים את זה שאתם נוסעים באוטו ומאלתרים בשריקות אחלה סולו במקום מה שקלפטר עושה?

אז כזה...


חופש בנגינה 6: נגינה בהרכב רוק: נגינה מעיבודים כתובים

הגענו לסעיפים של נגינה עם אנשים. מוזיקה היא שפה, ושפה מדברים עם אנשים. ההרכב הכי בסיסי הוא הרכב שמנגן מעיבודים כתובים. כבר מהשלב שבו קוראים תווים באופן בסיס, אפשר להשתלב בהרכב או תזמורת. הדבר הכי חשוב הוא לשמור על הקצב ולהיות ביחד עם כולם ולהקשיב לכל שאר ההרכב ולוודא שאנחנו משתלבים טוב. זה אולי נשמע פשוט, אבל יש פה עולם שלם של מודעות עצמית, יכולות הקשבה ופלואו קבוצתי. מעבר ליכולות והמיומנות המוזיקלית והבין אישית שזה מפתח – זה גם תענוג צרוף. בייחוד כאשר ההרכב מתחיל להישמע טוב. מתחילים ינגנו תפקידים פשוטים יחסית. רמת החופש הגבוהה ביותר שאליה אפשר לשאוף היא כמו אותם נגני הפקות שמגיעים בבוקר ליום עבודה, מקבלים את הצ'ארטים, קוראים בקריאה ראשונה, ומקליטים אלבום. כל אחד מאיתנו נמצא איפשהו על הסקאלה.


חופש בנגינה 7: נגינה בהרכב רוק: מוצאים את התפקיד שלנו משמיעה

בשלב מסויים בהתפתחות שלנו כנגנים, ביצענו כל הרבה תפקידים כתובים שאנחנו כבר נתחיל להבין מה הכלי שלנו אמור לעשות בכל שיר. בעצם נכתוב לעצמנו את העיבוד. בהתחלה נקשיב לביצועים של השיר ונוציא את התפקיד שנעשה בהקלטה, ואז נעשה את ההתאמות לרמה שלנו (לא כל הבסיסטים יכולים לעשות את התפקידים של פלי מרד-הוט), נעשה התאמות להרכב הכלים שיש אצלנו – קלידן שעושה תפקידי נשיפה או כינורות למשל. לבסוף, אנחנו נרצה להביא את האמירה המוזיקלית שלנו לתוך התפקיד. זה יכול להיות בבחירת הסאונד, האפקט וזה יכול להיות בצורת הליווי. גם לעשות קאברים זו אמנות.


חופש בנגינה 8: גאם מספר תווים

החופש האולטימטיבי הוא בסביבה של ג'אם סשן של ג'אז. מה שקורה על הבמה הוא ספונטני לחלוטין. אולם, עדיין יש כמה גבולות למגרש הגדול הזה. בעצם בג'אמים האלה לרוב מנגנים שירים מוכרים שנקראים סטנדרטים. המלודיה ידועה וכתובה, אך כל עוד שומרים על המבנה, ניתן לבצע אותה באופן חופשי מבחינת הקצב, המקצב ואפילו הצלילים. אחכ מתחילים אילתורים על אותו מבנה מוגדר, רק שלא ידוע מה יהיה סדר האילתורים, מי ילווה, איך ילוו, האם משנים מקצבים, ואפילו איך מסיימים לא ברור. צריך להרגיש את זה. מה שכן, לרוב יש תווים (שהם בגדר המלצה) לשירים המנוגנים ובעצם הסולן יגיד "בואו ננגן את השיר שבעמוד 158", ומשם צריך איכשהו להסתדר. זה נשמע הזוי? בכל עיר עם סצינת ג'אז של 30 נגנים יש איזה ג'אם שאפשר לבוא לנגן בו, ותתפלאו לשמוע שיש לכם חברים שעובדים איתכם בעבודה שמגיעים בימי רביעי קצת מאוחר וקצת לא מאופסים כי הם ניגנו אתמול עד מאוחר...


חופש בנגינה 9: ג'אם משמיעה

כל מה שנאמר בסעיף הקודם על הגא'ם, רק בלי תווים להיאחז בהם. זה קצת כמו המשחק מלך התנועות, מישהו (לא קבוע) מנגן משהו, וכל השאר מבינים ומתאימים את עצמם. לא מדברים, לא עושים עם העיניים או כל מיני כאלה. פשוט מקשיבים למה שקורה ומנגנים.


חופש בנגינה 10: הלחנה

החופש האחרון בנגינה הוא יצירת יש מאין. רוב האנשים יגידו שזה כישרון מולד ולא קשור להתפתחות מוזיקלית. אבל הלחנה יכולה לנבוע מהשראה שנחה עלינו עם שילוב של כללים כיצד יש לכתוב מוזיקה ואינטואיציה שהתפתחה אחרי המון האזנה קודמת ולמידה של שירים ויצירות. הלחנה יכולה להיות כתיבת מנגינת בלוז (עם מבנה ידוע), תרגיל שתלמידי טון ליין עושים כבר בשנתם השנייה ללימודים, והלחנה יכולה להיות הפקת אלבום אוונגרד. שתי האפשרויות דורשות חופש בנגינה ברמה מסויימת.


אז מה הוא החופש שלך?

לרוב, עם החופש בא התיאבון. אין הרבה תלמידים שלא יודעים לנגן תו אחד ואומרים למורה בשיעור הראשון שהחלום שלהם הוא לכתוב אופרות רוק. זה דבר מתפתח. בדרך כלל בהתחלה אנחנו רוצים לנגן כמו החבר שלנו ההוא שמוציא גיטרה במדורה ויודע לנגן מלא שירים. אחרי שאנחנו כבר די שולטים וחברים שלנו מסתכלים עלינו כשאנחנו מנגנים את כל השירים האלה שרצינו, אנחנו רוצים לנגן סולואים הכי מהר, הכי מדוייק, עם הסאונד הכי מגניב וה-feel הכי... בקיצור, החלומות מתפתחים ביחד עם ההתפתחות המוזיקלית.

בנוסף, אין הרבה אנשים שיעידו כי הם 100% באחד מהתחומים ואין להם לאן להתפתח, אפילו ברמות הבסיסיות. לרוב נרגיש מסופקים יותר או פחות בשליטה שלנו או מרמת החופש אליה הגענו. אבל מה שיפה, זה שתמיד יש לאן לשאוף, לעשות עוד צעד, לכבוש עוד פסגה. החוכמה היא ליהנות מהדרך. אני יכול להעיד על עצמי, שהיא לא קלה. אבל זה תענוג צרוף.

יאללה לנגן!

85 צפיות0 תגובות