טון ליין הוקמה עם חזון עיקרי, ועד היום נושאת בגאון את צמד המילים הזה, "חופש בנגינה". יוני, מייסד טון ליין בשיתוף על החלום המוזיקלי שלו, הדרך להגשמה שלו, על האתגרים וההתמודדות איתם.
אני זוכר את המיינדסט שהביא אותי להקים את טון ליין.
ידעתי לנגן יפה בגיטרה וגם בפסנתר. בגיטרה הייתי מנגן סולואים וכמובן שירים במדורות ובפסנתר ניגנתי יצירות קלאסיות. אבל הייתי הולך להופעות ורואה את הנגנים על הבמה ואומר לעצמי שזו רמה אחרת. משהו בצורה שבה כל הנגנים התחברו על הבמה ויצרו ביחד משהו מהודק, מופלא שהעיף את הקהל ריתק אותי. שאלתי את עצמי מה הפער בין מה שאני יודע ובין מה שכל נגן ונגן על הבמה יודע. אף פעם לא החשבתי את עצמי כמוזיקאי, וגם לא תכננתי ללמוד מוזיקה באופן מסודר. למדתי בכלל הנדסה בטכניון. בטכניון היה חדר מוזיקה שבו סטודנטים היו נפגשים ומג'מג'מים. ואז ראיתי שיש שני סוגי נגנים. יש את הסוג שלי – שיודע לנגן סולו מסויים וכמה אקורדים ויש סוג אחר. אלה נגנים שהזכירו לי את אותם מוזיקאים מקצועיים על הבמה. מישהו היה מתחיל לנגן משהו והם היו קולטים מייד מה הולך סביבם ומשתלבים כל אחד עם הכלי שלו פעם בתפקיד ליווי ולפעמים יוצאים לסולואים. הכל היה מאוד מתקשר, היה שם משהו שהיום אני יודע לקרוא לו "פלואו קבוצתי" הם כולם היו ב-Zone. היה להם סוג של "חופש בנגינה" שממש קסם לי. מה שמדהים הוא שהם היו סטודנטים כמוני. כששאלתי אותם איך מגיעים לרמה כזאת הם ענו לי שתי תשובות:
אנחנו לומדים באופן מסודר כבר כמה שנים. אין קיצורי דרך, אבל כל אחד יכול.
גם אנחנו מסתכלים על נגנים אחרים (לאו דווקא מפורסמים) ותמהים כיצד נוכל לנגן כמותם.
אחד מהנגנים הללו המליץ לי על המורה שלו – יאיר לוינסון, ומאז הכול היסטוריה.
מסע או טיול?
לרוב נראה מודעות כמו "לנגן גיטרה ב-5 שבועות" או "שיטת הכפתור" שזה כאילו כפתור שלוחצים עליו והופ – יודעים לנגן. יש עוד "הצעות" רבות ומגוונות בשוק: החל מנגינת מדורות דרך קורס ליווי שירים בפסנתר ועד קורס אילתור של אונ' ברקלי שמועבר בקורסרה. מומלצות יותר או פחות, מה שמאפיין את התוכניות הללו הוא שהן קצרות וממוקדות. לא מדובר במסע אלא בנסיעה קצרה של תחנה אחת – טיול.
טון ליין מציעה משהו אחר. אנחנו מציעים מסע של התפתחות מוזיקלית שהיעד שלו הוא "חופש בנגינה". זוהי סוג של "הארה" שכל תלמיד שואף אליה ואין כמעט אנשים בעולם הזה שהגיעו ליעד. אבל יש תחנות בדרך שתענוג להגיע אליהן. וכשיש לך את זה – אז זה שלך לנצח.
יאיר לוינסון, המייסד השותף של טון ליין בנה את התוכנית במשך עשרות שנים ומאות תלמידים כך שהיא תקנה בסיס איתן להתפתחות מוזיקלית ואז תחנות החופש השונות מתחילות לרוץ 😊
חלק מהתחנות הן מקבילות לאותן תוכניות ממוקדות שיש בשוק כמו נגינת מדורות או קורס האילתור של ברקלי. אולם, כשעוברים אותן בצורה מסודרת, נקודת הפתיחה של התלמיד בכל תחנה תהיה נכונה יותר ולכן הלמידה אפקטיבית יותר. תלמיד שסיים תוכנית של 5 שבועות של נגינת מדורות ידע לנגן כמה שירים פשוטים בצורה של חיקוי ולרוב זה יישמע כמו הבן-דוד הרחוק (והלא מוצלח) של השיר המקורי. כדי לנגן את אותו השיר כמו שצריך, התלמיד יצטרך להתחיל ללמוד פחות או יותר מההתחלה. תלמיד שנרשם לקורס האילתור בברקלי ללא הבסיס התיאורטי המתאים יבזבז את זמנו. כל "חור" שיש בבסיס פוגע בערך שניתן להפיק מקורס שכזה. הדבר משול לקורס באוניברסיטה בלי ללמוד את קורסי הקדם.
הרכבת אל החופש – פירוט התחנות
אז מה הן אותן תחנות בדרך אל החופש המוזיקלי?
חופש בנגינה 1: אפשר לקחת צ'ארט של אקורדים וללוות את עצמך או את החברים בשירה.
מכירים את הבחור הזה שמבקשים ממנו לנגן שיר והוא פותח ספר אקורדים או אתר וישר מנגן את האקורדים? אז תכלס, כדי להגיע לרמה שבה אפשר לעשות כך צריך ללמוד איך כל אקורד נראה ולדעת להציב את האצבעות מספיק מהר כדי לעבור בין האקורדים בצורה חלקה. הדבר השני שהוא יותר חשוב אפילו מהראשון הוא לשמור על הקצב. הפריטה היא בעצם המקצב וזה מה שישלהב את הקהל או ישגע אותו אם תהיינה טעויות. יש אנשים שהקצב בא להם בצורה יותר טבעית (יש להם "חוש קצב"), אבל למידה ותרגול של מקצבים היא דבר הכרחי לכל אחד. את הפוזיציות של האקורדים אפשר ללמוד בע"פ. אבל כדי שנוכל ללמוד בצורה אפקטיבית הרבה אקורדים (גם את D#9b למשל) ואז הנגינה תהיה מגוונת יותר וזורמת יותר כדאי ללמוד איך בונים את האקורדים. בנוסף, כך אפשר לנגן אותם בצורה שנשמעת טוב יותר (אקורד זה צבר של צלילים והדרך שבה מסדרים את הצלילים הללו חשובה מאוד). בפסנתר דרך אגב השלב הזה מגיע הרבה יותר מאוחר. כי אין "פוזיציות" שניתן ללמוד בע"פ. אין קיצורי דרך. אבל כשיודעים לפרוס את האקורדים ב"real time" הנגינה היא חגיגה שלמה – עם פיסות של המלודיה, בסים במקרה הצורך ומה לא. פסנתר – אתם יודעים! אההה, וגם פחות נוח להביא אותו למפגשים חברתיים או מדורות 😊
חופש בנגינה 2: לקרוא תווים - למה זה טוב? אפשר לנגן מה שרוצים.
מתי בכלל אנחנו נקרא תווים? אז זהו, שלקרוא תווים של מוזיקה זה כמו ללמוד לקרוא. בתקופה הפרהיסטורית עוד לא הומצא הכתב. הידע הועבר על ידי הדגמה של דור ההורים לדור הבא. מי שרוצה לצאת מהשלב הפרה-היסטורי צריך ללמוד לקרוא. חישבו על המקצוע שלכם – באוניברסיטה קראתם כדי ללמוד ממחקרים שמדענים חכמים עשו, ואחכ בעבודה קראתם מה שהקולגות כתבו וכתבתם את היצירה\המסמך שלכם. במוזיקה אנחנו קוראים את התרגילים, יכולים להוריד מהאינטרנט (או לקנות ספרים של) תווים של יצירות, סולואים אגדיים ושירים אהובים ולנגן את המלודיה וגם את ההרמוניה של כל מה שאנחנו רוצים.
מה עם צ'רטים של אקורדים או טאבים שפשוט מראים איפה ללחוץ? גיטריסט שקורא צ'ארט של אקורדים כמו E, Am וכו' נחשף בערך ל- 20% מהאינפורמציה – אין מלודיה, אין קצב ואין מידע לגבי פריסת האקורדים. קריאת טאבים היא יותר מפורטת אבל גם היא חסרה אינפורמציה חשובה של קצב ובעיקר של קונטקסט (דו במול זה לא בדיוק סי) שיהיה חשוב בעיקר כדי לנגן בfeel שהוא "כוונת המשורר". חוץ מזה שרוב המוזיקה בעולמנו נכתבה בתווים ולא בטאבים.
קריאת תווים היא גם הבסיס להרבה מהתחנות הבאות.
חופש בנגינה 3: אלתור: פותחים הקלטה של ליווי ביוטיוב ומאלתרים
הרבה פעמים מתעניינים אומרים לי "אני רוצה לנגן להנאתי בבית". אז אני חושב על מה שזה אומר בעצם. אפשר כמובן לנגן שירים\קטעים\יצירות שלמדנו בעבר. זה נחמד וכיף. אבל יש משהו יותר כיף: דמיינו לכם שאפשר לשים backtrack מוקלט של רצף אקורדים שמנגנים הרכב שלם רק בלי סולן, ופשוט לאלתר מנגינות שמתאימות לליווי הזה. זה יכול להיות בסגנון רוק, בלוז או ג'אז. יש אפליקציות שבהן אפשר להשתיק את אחד הכלים בליווי כדי שלא תהיה כפילות של כלי כמו תופים, בס או פסנתר. לאלתר אפשר על קטע ידוע שאנחנו מכירים את האקורדים שלו ופשוט בונים מנגינות שונות שעוברות לנו בראש אבל אנחנו יודעים איך הליווי הולך להישמע, או לזרום עם מה שאנחנו שומעים בליווי בלי לראות או להכיר מראש את האקורדים. כך או כך, מדובר פה על תהליך יצירתי ספונטני שבו הנגן מקבל פידבק מיידי מאיך שהוא נשמע והנגינה מתפתחת תוך כדי הסשן. מתחילים להבין למה המילה Play היא דו משמעית באנגלית למשחק ולנגינה?
