ממה עשויים אקורדים ?

בלוג פוסט אורח מאת רן לוי, מרצה, מייסד הפודקאסט הפופולרי 'עושים היסטוריה' ותלמיד וותיק אצלנו

כשהייתי נער מתבגר, למדתי לנגן על גיטרה קלאסית. כמו צעירים רבים, התחלתי לבד: מצאתי ספר ללימוד גיטרה, והתאמנתי על השירים הפשוטים-יחסית שהופיעו בו. אבל אחרי כמעט שנה של לימוד עצמי, הבנתי שאני מבזבז את הזמן: למרות מאות שעות אימון הייתי 'תקוע' על שירים פשוטים, ולא הצלחתי לנגן שום דבר באמת מעניין או מורכב.

על כן, החלטתי ללמוד בקונסרבטוריון – שם לומדים מוזיקה בצורה רצינית ומעמיקה יותר. נרשמתי לשיעור פרטי אצל אחד המורים, ואכן – כבר אחרי מספר חודשים ספורים, השיפור ביכולת הנגינה שלי היה עצום! הצלחתי לנגן יצירות קלאסיות מורכבות, שלעולם לא הייתי מצליח לנגן לו המשכתי ללמוד בגפי.

…ובכל זאת, עדיין הייתי מתוסכל. מתוסכל מכיוון שלא הבנתי מה אני מנגן. התווים על הדף היו לא יותר מאשר 'כתמים' שחורים שסימנו לי איפה לשים את האצבע על צוואר הגיטרה. ניגנתי כמו תוכי שחוזר אחרי קולות שהוא שומע מבלי להבין באמת מה הוא אומר. הרגשתי שאני כמו פטיפון, שמנגן צלילים לפי גובה החריצים בתקליט – אבל לא באמת 'עושה מוזיקה'.

כעבור שנתיים, שוב חשתי שאני "תקוע": הפעם, זה היה בכל מה שקשור לנגינה עם מוזיקאים אחרים. היום, ממרחק של שלושים שנה, אני מבין שהמורה שלמדתי אצלו לא היה מורה טוב. הוא לימד אותי טכניקה בלבד, אבל לא לימד אותי מוזיקה. מכיוון שלא הבנתי מה אני מנגן – במילים אחרות, לא דיברתי את השפה המוזיקלית אלא רק חזרתי על צלילים כמו תוכי – לא הצלחתי ליצור שיתוף פעולה מוזיקלי אמיתי עם אף אחד אחר. הסקתי שמכיוון שאפילו מורה מקצועי לא הצליח לעזור לי להפוך למוזיקאי, כנראה שהבעיה נמצאת אצלי – ופרשתי סופית.

במשך שלושים שנה לא הרמתי את הגיטרה, עד שלפני כשלוש שנים – פחות או יותר בגחמה של רגע – חזרתי לנגן בגיטרה בס. הפעם, מצויד בניסיון חיים עשיר יותר והבנה עמוקה יותר של האופן שבו המוח שלי לומד דברים חדשים, החלטתי לחזור אל חידת המוזיקה – ולפצח אותה. וכצעד ראשון, החלטתי לנסות ולענות לעצמי על שאלה בסיסית אחת: ממה עשויים אקורדים?

כל גיטריסט או פסנתרן מתחיל מכיר אקורדים – או ליתר דיוק, את הצורה שלהם. כשכתוב לי על הדף C – אני יודע איפה לשים את האצבעות על צוואר הגיטרה כדי לנגן את האקורד C. אבל השאלה שאני רוצה לענות עליה היא – מדוע זו הצורה הספציפית של אקורד C? מדוע נבחרו דווקא הצלילים הספציפיים האלה כדי להרכיב מהם את האקורד C?

השאלה הזו אינה מובנת מאליה. יבוא גיטריסט מתחיל וישאל – בצדק – למה זה בכלל מעניין אותי? למה לטרוח להבין מהם הצלילים המרכיבים את האקורד, אם אפשר פשוט ללמוד בעל פה את הצורה שלהם על צוואר הגיטרה. הרי בשורה התחתונה, הצלילים שתפיק הגיטרה יהיו אותם צלילים בין אם אבין את המשמעות שלהם ובין אם לאו. אז למה לטרוח?…

יש מספר סיבות טובות לכך, אבל אולי הפשוטה בהן היא העובדה שאנחנו לא מכונות. אני יכול ללמוד עשרה אקורדים בעל פה. עשרים. מאה… אבל בסופו של דבר, יש ה-מ-ו-ן אקורדים שאפשר לנגן, וקשה מאוד (ואולי בלתי אפשרי?) לשנן את כולם. יש כמה אקורדים נפוצים מאוד שמופיעים בכמעט כל שיר – C, Am, G… – אבל יש המון אקורדים נדירים יותר, שלא נתקלים בהם בתדירות גבוהה. אחת לכמה זמן יופיע לנו בשיר כלשהו אקורד "נדיר" שכזה, כמו G#maj7 למשל – ולא נדע איך לנגן אותו בלי לחפש את הדיאגרמה שלו בגוגל. לא טוב. אם נבין ממה עשויים אקורדים – מהם הצלילים שמרכיבים כל אקורד – לעולם לא נתפס עם המכנסיים למטה, ותמיד נוכל למצוא את הצלילים האלה בזמן אמת.

ממה עשויים אקורדים?

הבה נתחיל מעובדה יסודית פשוטה: באקורד בסיסי ישנם שלושה צלילים (או שלושה תווים). זו הסיבה לשמו הרשמי של אקורד בסיסי שכזה: טריאדה (Triad), מלשון Tri-, "שלשה." למשל, האקורד C עשוי מהתווים C, E ו-G, בעוד שהאקורד G עשוי מהתווים G, B ו-D.

מטרתנו, נזכיר, היא לגלות מהם התווים של כל אקורד. מכיוון שכאמור ישנם המון אקורדים, אנחנו צריכים למצוא "דרך קיצור": חוקיות כלשהי שתאפשר לנו לנחש את שלושת התווים של אקורד מסוים, רק מתוך השם שלו – מבלי שנאלץ לזכור את התווים האלה בעל פה. למה הכוונה? ובכן, כשהייתי קטן, אמא שלי הייתה נותנת לי לעזור לה לאפות עוגיות. היא הייתה מרדדת את הבצק עם מערוך, ואני הייתי חותך החוצה את העוגיות באמצעות תבניות קטנות: תבנית בצורת כוכב, תבנית בצורת משולש וכדומה. יכולתי, עקרונית, לחתוך החוצה את העוגיות גם ללא תבניות: לשרטט כוכב או משולש באמצעות סכין – אבל ברור שהתבניות עשו לי את החיים קלים יותר: לא הייתי צריך לדעת איך בדיוק לחתוך כל צורה, אלא רק ללחוץ את התבנית הרצויה אל הבצק – והופ, קיבלתי עוגיה בצורה הרצויה. באותו האופן, גם אנחנו נחפש תבניות שיעזרו לנו לגלות את הצלילים של כל אקורד ללא הרבה מאמץ.

אם נבחן את כל האקורדים הקיימים, נגלה שאפשר לחלק אותם לארבעה סוגים עקרוניים, או "תבניות" באנלוגיה שלנו: אקורדים מז'וריים (Major), מינוריים (Minor), מוקטנים (Diminished) ומוגדלים (Augmented). ליתר דיוק – יש עוד כמה וכמה סוגי אקורדים, אבל ארבעת הסוגים האלה הם הנפוצים והשימושיים ביותר במוזיקה המערבית ולכן נתמקד בהם.

מרחקים בין צלילים

ארבעת סוגי האקורדים נבדלים ביניהם במרחקים שבין שלושת הצלילים השונים.

זה משפט קצת משונה, למי ששומע אותו בפעם הראשונה. אנחנו רגילים לחשוב על מרחקים בהקשר של עצמים בעולם האמיתי – "הכסא נמצא במרחק של מטר אחד מהשולחן" – אבל לא קל לתפוס את הרעיון של "מרחק" בהקשר של צלילים. למזלנו, כלי הנגינה שלנו יכולים לעזור לנו לתרגם את הרעיון של "מרחק בין צלילים" ל-"מרחק בין עצמים."

נתחיל בשאלה בסיסית: מהן היחידות שעמן מודדים מרחק בין צלילים? בעולם הפיזי, אנחנו מודדים מרחקים בס"מ או מ"מ – מהי יחידת המרחק המקבילה בעולם המוזיקה?

התשובה היא: חצאי-טונים (Semitone). ניקח, למשל, את הפסנתר: בין כל שני קלידים צמודים בפסנתר, המרחק המוזיקלי הוא חצי טון אחד. לצורך הדוגמא, ניקח את התו C. התו הצמוד אליו הוא C#, שהוא הקליד השחור הצמוד אליו מצד ימין – והמרחק המוזיקלי בין C ו- C# הוא חצי טון. אותו הרעיון קיים גם בגיטרה: המרחק בין שריג לשריג על צוואר הגיטרה הוא חצי טון. למשל, התו C נמצא במיתר החמישי שריג 3, והתו C# נמצא על אותו מיתר בשריג הרביעי, משמע שריג אחד קדימה, לכיוון בסיס הצוואר.

מצויידים בידע הזה, אנחנו מסוגלים כעת למדוד מרחקים בין צלילים שונים. למשל, מהו המרחק בין התווים C ו- E? אם תספרו את השריגים (או הקלידים) בין שתי התווים, תגלו בזריזות שהמרחק ביניהם הוא ארבעה חצאי-טונים. ומה המרחק בין C ו-G? שבעה חצאי-טונים.

המוזיקאים נתנו למרווחים מסוימים שמות:

• מרווח של שלושה חצאי טונים מכונה 'טרצה קטנה' (Minor 3rd).

• מרווח של ארבעה חצאי-טונים מכונה 'טרצה גדולה' (Major 3rd).

• מרווח של שבעה חצאי-טונים מכונה 'קווינטה זכה' (Perfect 5th).

• מרווח של שישה חצאי-טונים מכונה 'קווינטה מוקטנת' (Diminished 5th), או 'טריטון'.

• מרווח של שמונה חצאי-טונים מכונה 'קווינטה מוגדלת' (Augmented 5th).

ישנם מרווחים נוספים, כמובן – אך לא נרחיב עליהם כרגע, וגם לא אבאר את פשר השמות האלה. יש להם חשיבות – אבל לא חיונית לענייננו כרגע.

וכעת נחזור למשפט המשונה: "ארבעת סוגי האקורדים נבדלים ביניהם במרחקים שבין שלושת הצלילים השונים."

אולי עכשיו נצליח להבין את פשרו. אם יש לנו שלושה צלילים, אנחנו יכולים להציב אותם במרחקים שונים זה מזה – והמרחקים שנבחר יגדירו לנו באיזה סוג של אקורד מדובר: מז'ורי, מינורי, מוקטן או מוגדל.

הנה עוד אנלוגיה שאולי תסייע לנו להבין את העניין. דמיינו עוגה בעלת שתי שכבות: שכבת שוקולד, ומעליה שכבת קצפת. אני יכול לאפות עוגה שבה שכבת השוקולד עבה מאוד, ושכבת הקצפת דקיקה – או שאני יכול לאפות את אותה העוגה, אבל הפעם עם שכבת שוקולד דקה ושכבת קצפת עבה ונדיבה. בשני המקרים מדובר באותה עוגת שכבות בסיסית – אבל ברור שהטעם שלהן יהיה שונה: העוגה עם שכבת השוקולד העבה תהיה שונה בטעמה מהעוגה עם שכבת הקצפת העבה.

עובי השכבות, באנלוגיה שלנו, הוא המרחק בין שלושת התווים בתוך האקורד. אם אני מחליט שהמרחק בין התווים הראשון והשני באקורד יהיה מרחק גדול ( = שכבת שוקולד עבה) והמרחק בין התווים השני והשלישי יהיה קצר ( = שכבת קצפת דקה), אקבל אקורד מסוג מסוים. אבל אם אבחר במרחק קצר בין התווים הראשון והשני ( = שכבת שוקולד דקה) ומרחק גדול בין השני והשלישי ( = שכבת קצפת עבה) – אקבל אקורד מסוג שונה לגמרי, שגם יישמע אחרת. למשל, אקורדים מז'וריים נשמעים "שמחים", בעוד שאקורדים מינוריים נשמעים "עצובים". הסיבה לאופי השונה היא שהמרווחים בין הצלילים ("עובי השכבות" באנלוגיה שלנו) שונים בין שני סוגי האקורדים.

האקורד המז'ורי

נתחיל עם אקורדים מז'וריים, שכתובים לרוב כאות בודדת (לדוגמה, C או D) או לעיתים כ Cmaj ו Dmaj. מהם התווים מהם עשויים האקורדים המז'וריים?

התו הראשון יהיה, תמיד, התו שלקוח משם האקורד, והוא ייקרא 'השורש'. למשל, באקורד C, תו השורש יהיה התו C.

התו השני יהיה התו במרחק של טרצה גדולה (Major 3d) מתו השורש. בכלי הנגינה שלנו, נספור ארבעה חצאי-טונים מעל התו C, ונקבל את התו E.

התו השלישי יהיה התו במרחק של קווינטה זכה (Perfect 5th) מתו השורש. בכלי הנגינה שלנו, נספור שבעה חצאי טונים מעל התו C, ונקבל את התו G.

וזה הכל: מצאנו את כל שלושת התווים מהם עשוי האקורד C! אותה תבנית – שורש, טרצה גדולה, קווינטה זכה – מאפיינת את כל האקורדים המז'וריים באשר הם. למשל, מהם הצלילים מהם עשוי האקורד המז'ורי F? שורש – F. טרצה גדולה מעל השורש (ארבעה חצאי טונים) – G#. קווינטה זכה מעל השורש (שבעה חצאי טונים) – C. שלושה צלילים באקורד הבסיסי, וזה הכל.

ייתכן ואתם שואלים את עצמכם כעת – מה הקטע של ספירת חצאי הטונים? האם בכל פעם שאתיישב מול הפסנתר או אחזיק את הגיטרה, עלי להתחיל לספור חצאי טונים כדי לגלות את התווים שעלי לנגן באקורד? למזלנו, התשובה היא לא: יש דרך קיצור. למשל: בגיטרה, הטרצה הגדולה נמצאת תמיד מיתר אחד למטה ושריג אחד אחורה מתו השורש. הקווינטה הזכה נמצאת תמיד מיתר אחד למטה ושני שריגים קדימה מתו השורש. במילים אחרות – אם זוכרים את התבנית הקבועה ("מיתר אחד למטה, שריג אחד אחורה"), אפשר למצוא את התו המבוקש גם בלי לספור חצאי-טונים באופן ידני. קיצורים דומים קיימים גם בפסנתר, אבל מכיוון שאני לא פסנתרן, אשאיר לכם למצוא אותם ברשת בכוחות עצמכם.

ועוד שאלה שוודאי תצוץ בראשכם במוקדם או במאוחר. מה יקרה אם תו השורש שלי נמצא, למשל, במיתר הראשון, הנמוך ביותר? במצב כזה, אני לא יכול "לרדת מיתר למטה"… ובכן, למזלנו, כל תו נמצא בכמה וכמה מקומות שונים על צוואר הגיטרה. למשל, התו C נמצא במיתר החמישי, שריג 3 – אבל גם במיתר השלישי, שריג 5, וגם במיתר הראשון, שריג 7! כל התווים האלה הם אותו התו – C: אפשר לנגן אותם כחלק מהאקורד והם יישמעו טוב באותה המידה. זו גם סיבה טובה עבורכם ללמוד את כל התווים על צוואר הגיטרה או קלידי הפסנתר.

האקורד המינורי

המבנה של האקורד המינורי דומה מאוד לזה של האקורד המז'ורי בהבדל אחד: התו השני הוא במרחק של טרצה קטנה (Minor 3rd) מהשורש, במקום טרצה גדולה. דהיינו:

התו הראשון, השורש, הוא התו המופיע בשם האקורד. למשל, באקורד Am (נכתב לעיתים כ Amin), השורש הוא התו A.

התו השני הוא התו במרחק של טרצה קטנה (שלושה חצאי טונים) מעל השורש. אם השורש הוא A, התו השני יהיה C.

התו השלישי הוא התו במרחק של קווינטה זכה (שבעה חצאי טונים) מעל השורש. אם השורש הוא A, התו השלישי יהיה E.

וכך מצאנו את כל שלושת התווים של האקורד המינורי. אגב, דרך אחרת – ואולי קלה יותר – למצוא את התווים של אקורד מינורי היא למצוא את התווים של האקורד המז'ורי בעל אותו השם (למשל, A במקום Am) – ואז, את התו השני להוריד בחצי-טון. בדוגמא של האקורד Am, התו השני של האקורד A (האקורד המז'ורי) הוא C#, ואם נוריד אותו בחצי טון, נקבל את התו C.

האקורד המוקטן (Diminished)

אקורדים מוקטנים יסומנו בדרך כלל כ dim (למשל, Gdim) או עם עיגול קטן מעל שם האקורד.

באקורד מוקטן, תו השורש יהיה התו בשם האקורד. לדוגמא, באקורד Gdim תו השורש הוא G.

התו השני יהיה במרחק של טרצה קטנה מעל השורש (משמע, שלושה חצאי טונים). באקורד Gdim, התו השני הוא Bb.

התו השלישי יהיה במרחק של קווינטה מוקטנת (שישה חצאי-טונים) מהשורש. באקורד Gdim, התו השלישי יהיה Db.

דרך אחרת למצוא את התווים של אקורד מוקטן היא להתחיל מהאקורד המז'ורי שלו (בדוגמא שלנו, G) ואז להוריד חצי-טון מהתו השני (= טרצה גדולה שהופכת לטרצה קטנה) וחצי-טון מהתו השלישי (קווינטה זכה שהופכת לקווינטה מוקטנת).

האקורד המוגדל (Augmented)

אקורדים מוגדלים מסומנים כ- aug (למשל, Faug) או עם + (F+).

התו הראשון הוא, כרגיל, השורש: F, בדוגמא שלנו.

התו השני הוא טרצה גדולה (ארבעה חצאי טונים) מעל השורש. עבור Faug, יהיה זה התו A.

התו השלישי הוא קווינטה מוגדלת (שמונה חצאי טונים) מעל השורש. עבור Faug, יהיה זה התו C#.

דרך אחרת למצוא את התווים האלה: להתחיל, כרגיל, מאקורד מזו'רי (F בדוגמא שלנו), ולהעלות את התו השלישי בחצי טון (מקווינטה זכה לקווינטה מוגדלת.)

סיכום

התחלנו את ההסבר בכך שכל אקורד בסיסי (טריאדה) עשוי משלושה תווים, ולמדנו איך למצוא את שלושת התווים האלה עבור כל אחד מארבעת הסוגים העקרוניים של אקורדים: מז'ורי, מינורי, מוקטן ומוגדל.

אבל אם תחשבו על זה, למדנו משהו אפילו חשוב ועקרוני מכך: למדנו שמה שחשוב באקורד הוא לא התווים הספציפיים מהם הוא עשוי – אלא המרווחים בין התווים המגדירים אותו. זו תובנה חשובה, מכיוון שמרווחים (Intervals) הם רעיון ששב ומופיע בכמעט כל מקום בתיאוריה המוזיקלית. בעזרת המרווחים, נתנו לאקורדים צורות קבועות – תבניות, כמו תבניות לחיתוך עוגיות – והמשמעות היא שבפעם הבאה שנתקל באקורד שלא ניגנו מעולם, נוכל לנגן אותו בקלות, על המקום! כל מה שצריך הוא למצוא על הפסנתר או הגיטרה את תו השורש – ולהציב את האצבעות שלנו במרווחים הידועים והמוכרים.